התוכן העיקרי

הודעת התראה

הטיפול בהזרקות ב- AMD עבר הווה ועתיד

הזרקות התוך עיניות עשו מהפכה בטיפול במחלת ה- AMD ובמחלות עיניים נוספות, במאמר הבא יסקור ד"ר פרנץ את התפתחות ההזרקות אלו כפתרון מהפכני למחלות רשתית ומה צופן לנו העתיד בתחום זה

מאת: ד"ר יוסי פרנץ, מומחה למחלות רשתית, מתוך מגזין "בגובה העיניים" אוגוסט 2019 

הזרקות תוך עיניות ניתנות במספר מחלות עיניים. המצב השכיח ביותר הוא ניוון מרכז ראיה מגיל (נמ"ג) או בשמו הלועזי Age related Macular Degeneration - AMD
ומחלות נוספות בהם מזריקים חומרים לעיניים כוללות שינויים סכרתיים בעיניים, מצבים אחרי חסימות ורידיות של הרשתית, סיבוך של קוצר ראיה גבוה, דלקת של פנים העין שמכונה Uveitis ומחלות רשתית נדירות יותר.

מה היה לפני שהחלו להזריק לעין?
במחלות שצוינו לעיל, היו בעבר טיפולים אחרים, בעיקר טיפולי לייזר, אבל טיפולים אלה לא הביאו לתוצאות מספיק טובות ולכן שנים רבות מדענים ורופאי עיניים חיפשו טיפול יעיל יותר.
מחלת ה- AMD הינה מחלת עיניים של הגיל המבוגר, שמתחילה להתבטא בגיל 50 ושכיחותה עולה עם הגיל.

טיפול הבחירה עד שנת 2000 ב- AMD היה טיפול בלייזר. תחילת המחלה מופיעה בצורתה היבשה, ומתבטאת בהופעת כתמים צהבהבים במרכז הרשתית (מרכז הראיה = המקולה) שמכונים דרוזן. במצב זה אין טיפול.
בשלב מסוים של החיים המחלה הופכת למצב שמכונה רטוב.
זוהי המחלה השכיחה ביותר בגיל המבוגר שגורמת לאיבוד ראיה. הצורה הרטובה קיימת בכ 20% מכל חולי ה AMD, אבל זו הצורה שאחראית על כ 90% מאיבודי הראיה.  10% הנוספים מאבדים ראיה בצורה היבשה, בה אין כרגע טיפול.


מצב הרשתית במחלת הAMD בצורה היבשה

מה קורה בצורה הרטובה ולמה היא נקראת כך?
בשלב מסוים של המחלה היבשה מתפתחים כלי דם לא תקינים מתחת לרשתית באזור המקולה, לכלי דם אלה יש שתי תכונות בעיתיות:

  • התכונה הראשונה היא שהדופן שלהן הוא דק, ונוזל דולף מהן, לכן המחלה מכונה רטובה. הנוזל מצטבר מתחת למקולה או בתוכה, וגורם לטשטוש ראיה ועיוות ראיה שמתבטא בכך שקוים ישרים נראים עקומים או גליים.

  • התכונה השנייה היא שכלי דם אלה מדממים בקלות. דימום קטן יגרום לאזורי חסר בשדה הראיה המרכזי, כלומר, החולה יראה כתמים שחורים מול העין, אותיות "יקפצו" לו ויתקשה בקריאה. דימום נרחב יכול לגרום לאיבוד של הראיה כולה.

בעבר, היו מאתרים את האזור שבו כלי הדם ממוקמים ע"י צילום פלואורסלאין. אם כלי הדם האלה היו ממוקמים מחוץ למרכז המקולה, היו שורפים אותם עם קרני לייזר.
אך בשיטה זו היה ניתן לטפל בפחות מ 20% מהחולים. לדוגמא, אם כלי הדם היו ממוקמים במרכז המקולה, לייזר היה פוגע גם במקולה עצמה והטיפול היה גורם לחולה עיוורון מיידי.
מי שלא טופל, היה בסכנה לאיבוד ראיה תוך מספר שבועות או מספר חודשים.
בשנת 2000 פיתחו שיטה חדשה של לייזר, שנקרא טיפול פוטודינאמי (PDT) שכונה גם "לייזר קר".
בשיטה זו היה אפשר לטפל בכל החולים שהיה להם AMD רטוב, אבל תוצאות הטיפול לא היו מוצלחות במיוחד. כל מה שיכלו להציע לחולה היא שהטיפול יאט את קצב איבוד הראיה.
טיפול זה החזיק מעמד כ - 5 שנים. כל אותו זמן נעשו מחקרים למצוא טיפול יעיל יותר.